אייל בן סימון
ווידאו ארט וצילום אמנותי
כאשר אני מנסה לצלם, אני הופך בעצמי לאור היוצר את הדימוי
סגנון ושפה אמנותית
אייל בן סימון הוא אמן רב-תחומי היוצר במגוון מדיות מוידאו-ארט וצילום דרך פיסול קיר ועד טיפוגרפיה ואמנות דיגיטלית אבל אפשר לומר שהביטוי האומנותי העיקרי שמאפיין אותו הוא בעיקר הדרך שבה הוא משתמש באור, שהופך בידיו להיות כחומר ביד היוצר.
המפגש עם עבודות הצילום והוידאו שהוא יוצר, בטכניקות המשלבות ייחודיות עם כושר המצאה, מוביל אל חווייה תלת מימדית כאילו הוא ממש מפסל באור וצל תוך צמצום הפער בין האור כדימוי לבין האור כ"דבר כשלעצמו".
גוף היצירה של אייל מתאפיין לרוב בצורניות מופשטת וסוריאליסטית. אין לו עניין בהצגת המציאות באמצעים פיגורטיביים. הוא בוחן לעומק את הגבולות של כל מדיום שבו הוא יוצר, אם במדיה חסרת גבולות ואינסופית כמו אור ואם בחומרים גשמיים יותר. הוא מייצר "תאונות מכוונות", מפרק קומפוזיציות ובונה מחדש שוב ושוב עד לכדי טשטוש מוחלט של זמן ומרחב ביצירה.
לתחושות ולרגשות שנקלטים בנפשו של אייל בעקבות המגעים שלו עם הטבע, בני האדם והאובייקטים המצולמים יש תהודה בעבודת האמנות שלו והוא מבקש ליצור אצל הצופה חוויה סובייקטיבית של מפגש אמיתי עם היצירה ועם עולמו הפנימי הצופים הופכים שותפים פעילים ביצירה כאשר סקרנותם מתעוררת, כאשר הם חווים ומפרשים, כאשר הם היצירה יכולה לשמש כאשנב הפותח להם פתח אל עולם פנימי משלהם המהדהד את המציאות המשתקפת ממנה.
על הדרך של אייל אל עולם האמנות
לילדות ונערות בשכונת נגה ביפו שהייתה באותם הימים שכונה של מעמד חברתי-כלכלי נמוך, רוויית קונפליקטים ואלימות, הייתה השפעה לחיפוש, מכבר מגיל צעיר מאד אחר מציאות חלופית. בתיכון, כשנחשף לראשונה לקיומה של מגמת אמנות, הוא חש משיכה עזה אליה אך "הוסלל" למגמת מתמטיקה וחשבונאות ונאלץ להתפלח כדי להשתתף בשיעורי האמנות. ההזמנה של המורה להשתתף במיזם "ארטיביסטי" (ארטיסטי-אקטיביסטי) של המגמה, פתחה לו צוהר אל האפשרות לממש את השאיפה למציאות אחרת באמצעות אמנות.
את דרכו אל הביטוי האמנותי פילס לעצמו אייל באופן אוטודידקטי תוך למידה מעמיקה ונרחבת הכוללת, השתתפות בקורסים רבים כשומע חופשי ומחוץ למסגרות, והתנסות וקריאה עצמאית, וכן השכלה פורמלית ואקדמית תוך התמדה, היות שהוא ייחס חשיבות לידע ולא לתעודות, רק כל עוד הרגיש שהלימודים מקדמים את ידיעותיו ומעשירים את עולמו.
בהמלצת נאדר, פנה אייל ראשית כל ללמוד צילום. הוא בחר בבית הספר "צילום יוצר" בהנהלת יעקב בורנשטיין ששם דגש חזק על התעמקות ביסודות האור ועל העבודה הטכנית בחדר החושך. בהמשך, במכללת קריית אונו, השלים כמעט את כל המסלול של לימודי הנדסאות צילום ומשם עבר להתלמדות מעשית בסטודיו של הצלם אילן בשור תוך שהוא ממשיך להרחיב את אופקיו כשומע חופשי באוניברסיטת תל אביב בתחומי הפילוסופיה, האמנות והמדע. בהמשך למד שלוש וחצי (מארבע) שנים בתוכנית ללימודי אמנות ותקשורת חזותית במכללת אסכולה מימד בשילוב עם האוניברסיטה הפתוחה.
במהלך שהות של כשנה ביפן, מלבד הרצאות בנושאי היסטוריה של האמנות והאומנות ששמע באוניברסיטת טוקיו, נחשף אייל לעולם תיאטרון המחול בוטו (Butoh) והשפעת ההתנסות הזו ניכרת בתפישת העולם האמנותית שלו. הוא נהג לנסוע פעמיים בשבוע מטוקיו ליוקוהמה כדי להשתתף בשיעורים של המאסטר הגדול קזואו אונו (Kazuo Ohno) שהיה מאבות סגנון מחול זה וזכה לספוג ממנו ידע רב והשראה לחיים.
מהפנים לחוץ – תפיסת עולמו של אייל
בדומה ליכולות המופלאות של המצלמה (כמו גם של כוח המיחשוב) להציג צורות שהעין אינה יכולה לראות באופן רגיל ולהעצים את הראייה האנושית, כך גם פעילות האמנותית נתפסת אצל אייל כאמצעי להעצים את היכולת שלנו לחוות ולהרגיש, להביא אל קדמת הבמה רבדים בלתי נראים, להציג ולהנכיח נקודות מבט רבות ושונות על העולם ועל המציאות ולהפוך את הנסתר לנראה.
הן בתהליך העבודה והן ביצירה הסופית, חייבת קודם כל להתקיים, לדעת אייל, איכות אסתטית המושכת את העין ואת הלב ומעוררת בנו רגש וזאת כדי לגרות את סקרנות הצופים להתבונן ולהתעמק עוד ועוד ביצירה ולמצוא בה פנים לכאן ולכאן, הקשרים ואסוציאציות, משמעויות מגוונות, אמירות שמהדהדות בנפש, הומור, ידע והתנסויות או פשוט הנאה צרופה.
על פי משל המערה של אפלטון, המציאות הנתפשת על ידי בני האדם הכבולים במערה מוגבלת לצללים הנופלים על קיר המערה שמולם ולהדי הקולות המוחזרים מהקירות והוא רואה באמנות את אותו הכוח שיכול להסיר את האזיקים והשרשראות שלנו, לשחרר אותנו מכבלי התפיסה שמגבילים אותנו ולהוביל אותנו אל האור שיכול להציג צדדים כמוסים ולעיתים אפלים ולחשוף אמת פנימית או נסתרת.
דרכי עבודה וטכניקה
בתהליך היצירה של אייל הוא לרוב מתרכז בתמה ובונה סביבה סדרה. דרך עבודה זו מנסחת שפה חדשה, מאפשרת להרחיב את טווח הדיון בנושא, ומייצרת חוויה שלמה ומעמיקה יותר עבור הצופים.
בהיותו יוצר רב-תחומי, עבודותיו נפרשות על פני תחומים אמנותיים שונים הכוללים צילום, וידאו-ארט, פיסול, מיצב, ואמנות דיגיטלית. הוא עובד עם טכניקות כגון שיטות ייחודיות של עבודה בחדר חושך, טכנולוגיות ממוחשבות וטיפוגרפיה, ועם חומרים מגוונים ובהם נייר רגיש לאור, מתכות ישנות וחלודות, בטון, ופריטי "רדי מייד" שונים כארטישוק, בובות פלסטיק, ספרים ועוד.
טכניקות היצירה בהן משתמש אייל במהלך עבודתו הן בלתי שגרתיות, מגוונות וניסיוניות וכוללות תצלומי סטילס ווידאו, שאותם הוא חוקר לעומק ומעבד בחדר חושך (סטילס) או בצורה ממוחשבת (ווידאו) ואף משתמש בהם כחומר. הוא מייצר שילובים מפתיעים ולא מקובלים כמו שימוש במתכות חלודות ותצלומים החוברים יחד ליצירת פיסול קיר, או ציפוי פריטים כספר, ארטישוק או בבטון.
תהליכי העבודה כוללים יצירת דימויים מחזוריים מן התמונה הבודדת בשיטות כגון: ריבוי חשיפות, הפרעות מכוונות בפיתוח הסופי, פירוק האובייקט מהרקע המצולם והרכבתו מחדש במרחב מופשט ומנותק מהקשר מציאותי.
כך נוצרים דימויי וידאו וסטילס מורכבים הכוללים חזרתיות של הדימוי המצולם בשכבות שונות ויוצרים דימוי אחד המורכב משכבות רבות ועומק ויזואלי. בכך משלב אייל מדיות מסורתיות עם טכנולוגיות חדישות ומטשטש גבולות בין ישן לחדש ובין זמן למרחב.
מהחוץ פנימה – השפעות והשראות
תפישת אייל את עולם האמנות ואת הדרכים שבהן אמנות משפיעה על בני אדם החלה להתעצב אל מול אישיותו, דעותיו והאקטיביזים של ניר נאדר שהוא דמות חריגה ובולטת בשדה האמנות הרדיקלית המקומית. נאדר זיהה ועודד את משיכתו של אייל לאמנות, צירף אותו למיזם שבמהלכו נשלחו תלמידי מגמת האמנות בתיכון, עם מצלמת וידאו, ליצור עבודה שהוצגה בתערוכה שנועדה להצלת שכונת הפחונים והצריפים כרם א-דלק מהרס ולמציאת פיתרון לתושביה. הפעולה האקטיביסטית-אמנותית נחלה הצלחה והתגלית שטלטלה את עולמו והותירה בו רושם בל-יימחה הייתה ההכרה בכך שאפשר היה ליצור מבנה שונה לחלוטין מזה שבו הוא בחר ולהציע אמירות אחרות ואף הפוכות, תוך שימוש באותם חומרי הגלם בדיוק. הוא חש שהדרך שלו לממש את השאיפה למציאות אלטרנטיבית עוברת דרך היכולת של האמנות להתבונן מנקודות מבט שונות, ללוש, לפסל ולעצב את העולם.
יעקב בורנשטיין הקנה לאייל, מלבד ידע תיאורטי, הבנה מעמיקה של יסודות האור והתמחות בעבודה טכנית בחדר חושך, בורנשטיין שהיה מראשוני הצלמים בישראל היה גם השראה גדולה ועודד אותו להמנע מללכת בדרך הבטוחה אלא לבחור נתיב, במקום שבו הדרך מתפצלת, ללכת בו שוב ואז לשוב ולחקור נתיב אחר… "עד שתמצא שהיופי נמצא בנקודת ההתחלה".
לעולם הקולנוע ניכרה השפעה עזה עליו ואחת הדוגמאות העוצמתיות הייתה הסרט רשומון של אקירה קורסאווה שחידד ועזר לו לנסח את אותה שאיפה מילדות לחיפוש אחר מציאות אלטרנטיבית וריבוי נקודות מבט.
זרם תיאטרון המחול בוטו, שאליו נחשף במהלך שהותו ביפן, עסק בפיתוח אמצעים לשינוי תפיסתנו את גוף האדם כך שהרקדן מאבד את צלמו והופך לדבר שאותו הוא רוקד. מאסטר קזואו אונו, אשר עדיין היה פעיל ומשפיע למרות שכבר היה בשנות התשעים לחייו כשאייל למד אצלו, אמר לו באחד השיעורים "אם אתה רוצה לרקוד סלע, עליך להפוך לסלע בעצמך". לאמירה זו הייתה תהודה עזה בנפשו של אייל ועד היום הוא נהג לפי הכלל הזה. לדבריו "גם כאשר אני מנסה לצלם אור, אני הופך בעצמי לאור"
אמנים שונים וזרמים בתולדות האמנות השפיעו על עבודתו בדרכים מגוונות. אמנים כגון ואסילי קנדינסקי, פול קליי, ג'ואל פיטר וויתקין, דיוויד לינץ' ועוד, הציגו לפניו דרכים חדשות להתמודד עם צבע, צורה וייצוג המציאות. ציוני דרך משמעותיים בתולדות האמנות בכלל ותולדות הצילום בפרט כמו למשל האמנות המופשטת, הסוריאליזם והדאדא, העניקו לו השראה להשתמש בהיקרות של רגע מסויים כדי להפוך אותה לדימוי ייחודי המקבל חיים משל עצמו.
אייל בן סימון הוא אמן רב-תחומי היוצר במגוון מדיות מוידאו-ארט וצילום דרך פיסול קיר ועד טיפוגרפיה ואמנות דיגיטלית אבל אפשר לומר שהביטוי האומנותי העיקרי שמאפיין אותו הוא בעיקר הדרך שבה הוא משתמש באור, שהופך בידיו להיות כחומר ביד היוצר.
המפגש עם עבודות הצילום והוידאו שהוא יוצר, בטכניקות המשלבות ייחודיות עם כושר המצאה, מוביל אל חווייה תלת מימדית כאילו הוא ממש מפסל באור וצל תוך צמצום הפער בין האור כדימוי לבין האור כ"דבר כשלעצמו".
גוף היצירה של אייל מתאפיין לרוב בצורניות מופשטת וסוריאליסטית. אין לו עניין בהצגת המציאות באמצעים פיגורטיביים. הוא בוחן לעומק את הגבולות של כל מדיום שבו הוא יוצר, אם במדיה חסרת גבולות ואינסופית כמו אור ואם בחומרים גשמיים יותר. הוא מייצר "תאונות מכוונות", מפרק קומפוזיציות ובונה מחדש שוב ושוב עד לכדי טשטוש מוחלט של זמן ומרחב ביצירה.
לתחושות ולרגשות שנקלטים בנפשו של אייל בעקבות המגעים שלו עם הטבע, בני האדם והאובייקטים המצולמים יש תהודה בעבודת האמנות שלו והוא מבקש ליצור אצל הצופה חוויה סובייקטיבית של מפגש אמיתי עם היצירה ועם עולמו הפנימי הצופים הופכים שותפים פעילים ביצירה כאשר סקרנותם מתעוררת, כאשר הם חווים ומפרשים, כאשר הם היצירה יכולה לשמש כאשנב הפותח להם פתח אל עולם פנימי משלהם המהדהד את המציאות המשתקפת ממנה.
על הדרך של אייל אל עולם האמנות
לילדות ונערות בשכונת נגה ביפו שהייתה באותם הימים שכונה של מעמד חברתי-כלכלי נמוך, רוויית קונפליקטים ואלימות, הייתה השפעה לחיפוש, מכבר מגיל צעיר מאד אחר מציאות חלופית. בתיכון, כשנחשף לראשונה לקיומה של מגמת אמנות, הוא חש משיכה עזה אליה אך "הוסלל" למגמת מתמטיקה וחשבונאות ונאלץ להתפלח כדי להשתתף בשיעורי האמנות. ההזמנה של המורה להשתתף במיזם "ארטיביסטי" (ארטיסטי-אקטיביסטי) של המגמה, פתחה לו צוהר אל האפשרות לממש את השאיפה למציאות אחרת באמצעות אמנות.
את דרכו אל הביטוי האמנותי פילס לעצמו אייל באופן אוטודידקטי תוך למידה מעמיקה ונרחבת הכוללת, השתתפות בקורסים רבים כשומע חופשי ומחוץ למסגרות, והתנסות וקריאה עצמאית, וכן השכלה פורמלית ואקדמית תוך התמדה, היות שהוא ייחס חשיבות לידע ולא לתעודות, רק כל עוד הרגיש שהלימודים מקדמים את ידיעותיו ומעשירים את עולמו.
בהמלצת נאדר, פנה אייל ראשית כל ללמוד צילום. הוא בחר בבית הספר "צילום יוצר" בהנהלת יעקב בורנשטיין ששם דגש חזק על התעמקות ביסודות האור ועל העבודה הטכנית בחדר החושך. בהמשך, במכללת קריית אונו, השלים כמעט את כל המסלול של לימודי הנדסאות צילום ומשם עבר להתלמדות מעשית בסטודיו של הצלם אילן בשור תוך שהוא ממשיך להרחיב את אופקיו כשומע חופשי באוניברסיטת תל אביב בתחומי הפילוסופיה, האמנות והמדע. בהמשך למד שלוש וחצי (מארבע) שנים בתוכנית ללימודי אמנות ותקשורת חזותית במכללת אסכולה מימד בשילוב עם האוניברסיטה הפתוחה.
במהלך שהות של כשנה ביפן, מלבד הרצאות בנושאי היסטוריה של האמנות והאומנות ששמע באוניברסיטת טוקיו, נחשף אייל לעולם תיאטרון המחול בוטו (Butoh) והשפעת ההתנסות הזו ניכרת בתפישת העולם האמנותית שלו. הוא נהג לנסוע פעמיים בשבוע מטוקיו ליוקוהמה כדי להשתתף בשיעורים של המאסטר הגדול קזואו אונו (Kazuo Ohno) שהיה מאבות סגנון מחול זה וזכה לספוג ממנו ידע רב והשראה לחיים.
מהפנים לחוץ – תפיסת עולמו של אייל
בדומה ליכולות המופלאות של המצלמה (כמו גם של כוח המיחשוב) להציג צורות שהעין אינה יכולה לראות באופן רגיל ולהעצים את הראייה האנושית, כך גם פעילות האמנותית נתפסת אצל אייל כאמצעי להעצים את היכולת שלנו לחוות ולהרגיש, להביא אל קדמת הבמה רבדים בלתי נראים, להציג ולהנכיח נקודות מבט רבות ושונות על העולם ועל המציאות ולהפוך את הנסתר לנראה.
הן בתהליך העבודה והן ביצירה הסופית, חייבת קודם כל להתקיים, לדעת אייל, איכות אסתטית המושכת את העין ואת הלב ומעוררת בנו רגש וזאת כדי לגרות את סקרנות הצופים להתבונן ולהתעמק עוד ועוד ביצירה ולמצוא בה פנים לכאן ולכאן, הקשרים ואסוציאציות, משמעויות מגוונות, אמירות שמהדהדות בנפש, הומור, ידע והתנסויות או פשוט הנאה צרופה.
על פי משל המערה של אפלטון, המציאות הנתפשת על ידי בני האדם הכבולים במערה מוגבלת לצללים הנופלים על קיר המערה שמולם ולהדי הקולות המוחזרים מהקירות והוא רואה באמנות את אותו הכוח שיכול להסיר את האזיקים והשרשראות שלנו, לשחרר אותנו מכבלי התפיסה שמגבילים אותנו ולהוביל אותנו אל האור שיכול להציג צדדים כמוסים ולעיתים אפלים ולחשוף אמת פנימית או נסתרת.
דרכי עבודה וטכניקה
בתהליך היצירה של אייל הוא לרוב מתרכז בתמה ובונה סביבה סדרה. דרך עבודה זו מנסחת שפה חדשה, מאפשרת להרחיב את טווח הדיון בנושא, ומייצרת חוויה שלמה ומעמיקה יותר עבור הצופים.
בהיותו יוצר רב-תחומי, עבודותיו נפרשות על פני תחומים אמנותיים שונים הכוללים צילום, וידאו-ארט, פיסול, מיצב, ואמנות דיגיטלית. הוא עובד עם טכניקות כגון שיטות ייחודיות של עבודה בחדר חושך, טכנולוגיות ממוחשבות וטיפוגרפיה, ועם חומרים מגוונים ובהם נייר רגיש לאור, מתכות ישנות וחלודות, בטון, ופריטי "רדי מייד" שונים כארטישוק, בובות פלסטיק, ספרים ועוד.
טכניקות היצירה בהן משתמש אייל במהלך עבודתו הן בלתי שגרתיות, מגוונות וניסיוניות וכוללות תצלומי סטילס ווידאו, שאותם הוא חוקר לעומק ומעבד בחדר חושך (סטילס) או בצורה ממוחשבת (ווידאו) ואף משתמש בהם כחומר. הוא מייצר שילובים מפתיעים ולא מקובלים כמו שימוש במתכות חלודות ותצלומים החוברים יחד ליצירת פיסול קיר, או ציפוי פריטים כספר, ארטישוק או בבטון.
תהליכי העבודה כוללים יצירת דימויים מחזוריים מן התמונה הבודדת בשיטות כגון: ריבוי חשיפות, הפרעות מכוונות בפיתוח הסופי, פירוק האובייקט מהרקע המצולם והרכבתו מחדש במרחב מופשט ומנותק מהקשר מציאותי.
כך נוצרים דימויי וידאו וסטילס מורכבים הכוללים חזרתיות של הדימוי המצולם בשכבות שונות ויוצרים דימוי אחד המורכב משכבות רבות ועומק ויזואלי. בכך משלב אייל מדיות מסורתיות עם טכנולוגיות חדישות ומטשטש גבולות בין ישן לחדש ובין זמן למרחב.
מהחוץ פנימה – השפעות והשראות
תפישת אייל את עולם האמנות ואת הדרכים שבהן אמנות משפיעה על בני אדם החלה להתעצב אל מול אישיותו, דעותיו והאקטיביזים של ניר נאדר שהוא דמות חריגה ובולטת בשדה האמנות הרדיקלית המקומית. נאדר זיהה ועודד את משיכתו של אייל לאמנות, צירף אותו למיזם שבמהלכו נשלחו תלמידי מגמת האמנות בתיכון, עם מצלמת וידאו, ליצור עבודה שהוצגה בתערוכה שנועדה להצלת שכונת הפחונים והצריפים כרם א-דלק מהרס ולמציאת פיתרון לתושביה. הפעולה האקטיביסטית-אמנותית נחלה הצלחה והתגלית שטלטלה את עולמו והותירה בו רושם בל-יימחה הייתה ההכרה בכך שאפשר היה ליצור מבנה שונה לחלוטין מזה שבו הוא בחר ולהציע אמירות אחרות ואף הפוכות, תוך שימוש באותם חומרי הגלם בדיוק. הוא חש שהדרך שלו לממש את השאיפה למציאות אלטרנטיבית עוברת דרך היכולת של האמנות להתבונן מנקודות מבט שונות, ללוש, לפסל ולעצב את העולם.
יעקב בורנשטיין הקנה לאייל, מלבד ידע תיאורטי, הבנה מעמיקה של יסודות האור והתמחות בעבודה טכנית בחדר חושך, בורנשטיין שהיה מראשוני הצלמים בישראל היה גם השראה גדולה ועודד אותו להמנע מללכת בדרך הבטוחה אלא לבחור נתיב, במקום שבו הדרך מתפצלת, ללכת בו שוב ואז לשוב ולחקור נתיב אחר… "עד שתמצא שהיופי נמצא בנקודת ההתחלה".
לעולם הקולנוע ניכרה השפעה עזה עליו ואחת הדוגמאות העוצמתיות הייתה הסרט רשומון של אקירה קורסאווה שחידד ועזר לו לנסח את אותה שאיפה מילדות לחיפוש אחר מציאות אלטרנטיבית וריבוי נקודות מבט.
זרם תיאטרון המחול בוטו, שאליו נחשף במהלך שהותו ביפן, עסק בפיתוח אמצעים לשינוי תפיסתנו את גוף האדם כך שהרקדן מאבד את צלמו והופך לדבר שאותו הוא רוקד. מאסטר קזואו אונו, אשר עדיין היה פעיל ומשפיע למרות שכבר היה בשנות התשעים לחייו כשאייל למד אצלו, אמר לו באחד השיעורים "אם אתה רוצה לרקוד סלע, עליך להפוך לסלע בעצמך". לאמירה זו הייתה תהודה עזה בנפשו של אייל ועד היום הוא נהג לפי הכלל הזה. לדבריו "גם כאשר אני מנסה לצלם אור, אני הופך בעצמי לאור"
אמנים שונים וזרמים בתולדות האמנות השפיעו על עבודתו בדרכים מגוונות. אמנים כגון ואסילי קנדינסקי, פול קליי, ג'ואל פיטר וויתקין, דיוויד לינץ' ועוד, הציגו לפניו דרכים חדשות להתמודד עם צבע, צורה וייצוג המציאות. ציוני דרך משמעותיים בתולדות האמנות בכלל ותולדות הצילום בפרט כמו למשל האמנות המופשטת, הסוריאליזם והדאדא, העניקו לו השראה להשתמש בהיקרות של רגע מסויים כדי להפוך אותה לדימוי ייחודי המקבל חיים משל עצמו.
אפשר למצוא אותי גם ב-
המוצרים שלי
גלריית תמונות
